החלטה בתיק רע"א 5846/13

א.             בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט) מיום 2.7.13 ועל החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא א' שילה) מיום 24.7.13, שתיהן בע"א 13232-02-12, בגדריהן נדחתה בקשת המבקשים למתן ארכה נוספת לביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים א' שילה (סגן הנשיאה), מ' ברנט, צ' דותן) מיום 23.9.12 בע"א 13232-02-12. עניינם של ההליכים הוצאת, צו הריסה ככל שלא יושג היתר בניה במועד נקוב.

רקע והליכים

ב.             ענייננו בפרשה ארוכת שנים, אשר ראשיתה בחטא קדמון של בניה לא חוקית על-ידי המבקשים עוד בשנת 2006. המבקשים רכשו בשנת 2005 נכס ובנו באופן בלתי חוקי, חרף קבלת אישור עקרוני בלבד מן הועדה המקומית לתכנון ובניה בראשון לציון, וטרם קבלת היתר בניה כדת וכדין. במשך השנים התנהלו בעקבות זאת הליכים משפטיים במישורים מקבילים, מינהליים-פליליים ואזרחיים.

ג.              ביום 10.5.06 הוצא על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה בראשון לציון צו הפסקה מנהלי כנגד המבקשים בשל בניה ללא היתר ותוך סטיה מן התכנית המאושרת. ביום 17.8.06 הוצא צו הפסקה מנהלי נוסף, שכן הועדה התרשמה כי לא ניתן להוציא היתר בניה נוכח התנגדות המשיבים ואי עמידת המבקשים בדרישות הועדה. ביום 23.6.06 הגישה הועדה בקשה למתן צו שיפוטי להפסקת עבודות, וניתן צו ארעי להפסקתן (ב"ש 263/06). ביום 5.9.06 הוגש נגד המבקשים כתב אישום (תוקן ב-19.9.06), ובוטל בהסכמה הצו השיפוטי הארעי. במקביל להליכים המנהליים, ניתן ביום 19.11.06 למבקשים היתר בכפוף לעמידתם בתנאים נוספים. על החלטה תכנונית זו הגישו המשיבים ביום 4.12.06 ערר לועדת הערר מחוז מרכז. ביום 8.9.08 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (עמ"ק (ראשל"צ) 2111/06, השופטת ד"ר א' סורוקר) את המבקשים בחלק מהמעשים המיוחסים להם בכתב האישום, והורה על הריסת הבניה שבוצעה בלא היתר, תוך מתן ארכה של שנה, בכפוף לערר הנזכר שהוגש על-ידי המשיבים. לימים קיבלו המשיבים מספר ארכות לביצוע ההריסה. ביום 11.11.10 נדחתה בקשת ארכה על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, כנגד החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. ביום 14.3.11 התקבל ערעורם, ולמבקשים ניתנה ארכה של 18 חודשים (השופטת נ' אהד, עפ"א 23889-12-109); בית המשפט העריך כי יש סיכוי גבוה לקבלת ההיתר. סוף דבר, במסגרת ההליך הפלילי זכו המבקשים לארכות חריגות אך חוזרות ונשנות לביצוע ההריסה, וזאת בניסיון לאפשר להם לקבל היתר בניה אשר יכשיר את הבניה הבלתי חוקית.

ד.             כפי שצוין, ביום 4.12.06 עררו המשיבים על החלטת הועדה המקומית ליתן היתר למבקשים. ביום 3.12.08 התקבל הערר חלקית. כנגד החלטה זו של ועדת הערר עתרו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ (מרכז) 3118/08).  ביום 28.3.10 נדחתה העתירה; בית המשפט (סגנית הנשיא מ' רובינשטיין) קבע שהחלטת הועדה סבירה. ביום 7.10.10 החליטה הועדה המקומית לדחות את בקשת המבקשים להיתר, והורתה למבקשים להרוס את כל הבניה הבלתי חוקית. כנגד החלטה זו עתרו המבקשים לועדת הערר בטענה כי עמדו בדרישות שהוטלו עליהם. בהחלטתה הסופית של ועדת הערר מיום 24.8.11 התקבל חלקית עררם של המבקשים, תוך שנדרש מהם להנמיך את גג המבנה. המבקשים עתרו לבית המשפט כנגד דרישת ועדת הערר (עת"מ (מרכז) 12603-10-11); ביום 5.9.12 נדחתה עתירתם (השופטת ז' בוסתן).

ה.             במקביל להליכים המשפטיים שתוארו ברקע הדברים, הוגשה על-ידי המשיבים תביעה אזרחית לבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 5214/06), לעניין פיצויים וצו עשה להריסת הבניה הלא חוקית. ביום 14.12.11 ניתן פסק דין (מפי  השופטת י' בלכר) הדוחה את תביעת המשיבים למתן צו להריסת הבניה הבלתי-חוקית והשבת המצב לקדמותו, ובית משפט השית פיצויים בסכום נמוך יחסית על המבקשים. ההכרעה בעניין ההריסה נומקה ברצונו של בית המשפט להימנע מעקיפת ההליכים התכנוניים והשיפוטיים שהיו תלויים ועומדים בעת מתן פסק הדין, באמצעות הליך אזרחי חדש (בעת מתן פסק הדין טרם נידון ערעור המבקשים בעת"מ (מרכז) 12603-10-11 וכן טרם נדונה בקשה מצד המדינה לביצוע מיידי של צו ההריסה במסגרת תיק עמ"ק (ראשל"צ) 2111/06).

ו.              על פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 13232-02-12), במסגרת פסק הדין מיום 23.9.12 נתקבל הערעור על-ידי השופטים א' שילה (סגן נשיא), מ' ברנט וצ' דותן. בעצת בית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים לפשרה מוסכמת שלשונה: "מוצע כי יוצע צו הריסה ותינתן ארכה לפי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה, ולאחר שמיעת טענות, באופן שאם יקבלו המשיבים היתר כדין, יתבטל פסה"ד, ככל שההיתר יכסה את הבנייה הקיימת" (שורות 29-27 לפסק הדין). לאחר שמיעת טענות הצדדים נקצבה למבקשים תקופה של ארבעה חודשים לקבלת היתר הבניה. למבקשים ניתנה אפשרות להרוס חלק מן הבניה הבלתי חוקית ולקבל ארכה של 8 חודשים.

ז.              ביום 20.1.13 (שלושה ימים לפני תום ארבעת החודשים שניתנו) עתרו המבקשים בבקשה למתן ארכה לביצוע פסק הדין. בהחלטה מיום 10.2.13 קיבל בית המשפט המחוזי (ע"א 13232-02-12, השופטים א' שילה, מ' ברנט וצ' דותן) את הבקשה וניתנה ארכה של חמישה חודשים נוספים. הוטעם, כי הארכה ניתנת נוכח דרישת הועדה מן המבקשים לפתוח הליך רישוי חדש. בית המשפט אמנם לא מצא בתגובת המשיבים תשובה לטענת המבקשים כי פעלו במהירות הראויה בנסיבות העניין, אך התרה כי "למען הסר ספק, מובהר, כי לא תינתן ארכה נוספת" (שורה 13 להחלטה).

ח.             ביום 9.6.12 (11 יום לפני תום חמשת החודשים שניתנו) עתרו המבקשים לקבלת ארכה נוספת בגין עיכוב הליכי ההיתר הן מצד הועדה המקומית לתכנון ובניה והן מצד המשיבים, אשר נתנו הסכמתם להסכם הפשרה שהותוה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 23.9.12. בהחלטה מיום 2.7.13 (השופטת מ' ברנט) נדחתה בקשתם. הוטעם, כי כבר ניתנה ארכה, וכי לא תינתן ארכה נוספת. ביום 16.7.13 הגישו המבקשים בקשה חוזרת למתן ארכה נוכח ממצאים חדשים שנתגלו רק לאחר מתן ההחלטה מיום 2.7.13. בהחלטה מיום 24.7.12  (סגן הנשיאה השופט א' שילה) נדחתה בקשת המשיבים לעיון חוזר בבקשת הארכה הנוספת מן הטעם כי "לא מצאתי כי תיקון שיפוע הגג הנדרש ל-40% במקום 40 מעלות (לפי החלטת ועדת הערר המחוזית מ-3.7.13) מבטל מעיקרא את כל הבניה הבלתי חוקית האחרת שנעשתה. איני רואה מקום לעיון מחדש והבקשה נדחית".

ט.             על החלטות אלו (מן הימים 2.7.13 ו-24.7.13) הוגשה בקשת רשות הערעור (מיום 28.8.13) שבפני, בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 23.9.12.

הבקשה

י.              ביחס להחלטה מיום 2.7.13 נטען, כי דחיית בקשת הארכה מן הטעם שהובהר לפני כן שתינתן ארכה אחת בלבד, עומדת בניגוד להסכם הפשרה אשר יזם בית המשפט קמא בפסק דינו מיום 23.9.12. לשיטת המבקשים, הסכם הפשרה קבע כי לבית המשפט יינתן שיקול דעת להאריך את המועד בהתאם לנסיבות, כפי שאכן אירע בהחלטה מתאריך 10.2.13 שבמסגרתה ניתנה ארכה של חמישה חודשים (נוכח שינוי הנסיבות). משכך, כבילת שיקול דעתו של בית המשפט קמא במסגרת אותה החלטה מיום 10.2.13 שגויה לגישת המבקשים, שכן בית המשפט בהחלטה מ-2.7.13 נמנע משקילת הנסיבות החדשות והתנהגות צדדים שלישיים, אשר סיכלו - כנטען - השגת ההיתר. ביחס להחלטה מיום 24.7.13 נטען, כי דחיית הבקשה החוזרת לארכה מן הטעם שתיקון הגג בהיקף של 40% אינו מכשיר את הבניה (סגן הנשיאה א' שילה) איננה עניינית, ואינה נותנת מענה לטענתם העיקרית בדבר סיכול השגתו של היתר הבניה על-ידי הועדה המקומית והמשיבים. כן נטען, כי המבקשים פעלו במהירות ובשקידה הראויה לאורך כל תקופת הארכה שניתנה להם במסגרת ההחלטה מיום 10.2.13.

הכרעה

יא.           לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה השונים לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. אין היא באה בגדרי המקרים שבהם תישקל רשות לערעור בגלגול שלישי, אשר בהם רכיבים המעוררים שאלות משפטיות או ציבוריות שמעבר למחלוקת הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).  הבקשה תחומה למערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית של הצדדים לערעור. עניינם של המבקשים בא בפני הערכאות השונות מספר רב של פעמים. למבקשים ניתנו במהלך שבע (!) השנים האחרונות ארכות רבות והזדמנויות חוזרות ונשנות להשגת היתר הבניה המיוחל אשר יכשיר בניה שהורתה בחטא. בשולי הדברים, אפילו טעה בית המשפט המחוזי בגישתו לבקשה החוזרת למתן ארכה - ואינני אומר כן - אין בכך בכדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל רע"א 4356/06 נביל נ' דיסקונט לישראל בע"מ (2006); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012)).

יב.           תופעת הבניה הבלתי חוקית כונתה פעמים רבות בפסיקה "מכת מדינה" (ראו למשל: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535 (1983); רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59 (2002); רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (2003); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3), 577, 587(2004)). יפים לעניינינו דבריו של הנשיא שמגר בר"ע 1/84 דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד לח(1) 494, 500 (1984):

"בניה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבניה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמופוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק'" (ההדגשה במקור).

יג.            בענייננו אמנם נתקלו המבקשים במהמורות בדרכם להשגת היתר הבניה, אולם אין בקשיים אלה כדי להכשיר את הפסול הראשוני אשר בוצע על ידם. דיני התכנון נדרשים להגשים תכליות ואינטרסים ציבוריים מן המעלה הראשונה. משכך, משנתמצה האפיק המשפטי האחרון, עם תום הארכה ודחיית בקשותיהם לארכה נוספת בידי בית המשפט המחוזי, אין מקום להתערבות שיפוטית נוספת. סלחנות-יתר ומתן ארכות בלתי פוסקות עשויים להתפרש כהשלמה עם עשיית דין עצמי בתחום התכנון והבניה, ובית משפט זה לא יתן לכך יד.

יד.           ואוסיף, אחרון ולא חביב: בעיניי נודעת חשיבות במקרה זה, חשיבות המאיינת אותה תחושה ראשונית אפשרית של "אם הגענו עד הלום, גם אם מעל ומעבר, אולי נמתין עוד קצת" - לשיהוי בהגשת בקשת רשות הערעור ובקשת עיכוב הביצוע. החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתם החוזרת של המשיבים ניתנה ביום 24.7.13, אולם בקשת רשות הערעור ובצדה הבקשה לעיכוב ביצוע מצד המבקשים הוגשה רק ביום 28.8.13. אין כל רלבנטיות לפגרה במקרה כזה, ועל כן קשה מאוד להבין מדוע התעכבו המבקשים ולא הגישו את בקשתם באופן מיידי. אין ספק כי המבקשים היו מודעים למועד תום הארכה שניתנה להם;  וכי צו ההריסה אמור היה להיכנס לתוקף בתאריך 10.7.13. השתהותם של המבקשים פועלת במובהק כנגדם, בנוסף לכל האמור.

טו.           כללם של דברים, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה.